אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו יודעים.
בין הווה לנצח
"בין הווה לנצח מוצבת הנפש, בהיותה מחזיקה באמצע בין גוף לרוח.”
הנפש נמצאת בין הגוף לרוח, היא מחזיקה בזיכרון את מה שהיה, חיה בתוך ההווה, ובאמצעות המעשה מכינה את מה שעוד יבוא.
מה מקומו של האדם בין החולף לנצחי?
ומה קורה כשאנחנו עוצרים ומתבוננים?
לא רק להרגיש. גם לחשוב.
בעולם הרוחני קל לדבר על תחושה, אינטואיציה והתבוננות אבל שטיינר מציב כאן דרישה אחרת.
ההכרה אינה מבקשת מאיתנו לוותר על החשיבה- אלא לפתח אותה.
לא חשיבה מופשטת שמרחיקה אותנו מהחיים, אלא חשיבה חיה, ערה ונמרצת, שמאפשרת לנו לפגוש את הדברים בעומקם.
"איש אינו יכול להיות 'רואה' במובנו הגבוה והאמיתי אם לא הכשיר עצמו תחילה בחיי המחשבה.”
לא מספיק להבין. צריך לחיות.
מסע מן האדם אל ההכרה
"בין הווה לנצח מוצבת הנפש, בהיותה מחזיקה באמצע בין גוף לרוח.”
"באמצעות הזיכרון שומרת הנפש את האתמול; באמצעות המעשה היא מכינה את המחר.”
"כאשר אני מתבונן באבן, בצמח, בחיה, באדם, עליי לזכור שבכל אלה מתבטא הנצחי.”
"כל ברק, כל גון צבע, כל נימת קול יישארו חיים ומוחשיים לחושים; דבר לא יאבד, אלא חיים חדשים יתווספו ללא גבול.”
ומכאן מתחיל נתיב ההכרה.